הנער והכינור (ברזיל)

היה היה פעם אדם שהיה לו בן יחיד. כאשר נפטר האיש נותר הבן לבדו בעולם. לא היה לו הרבה מאוד רכוש - רק חתול וכלב, חתיכת אדמה קטנה וכמה עצי תפוז. הנער מסר את הכלב לשכן ומכר את האדמה ואת עצי התפוז. את כל מעט הכסף שהשיג מהמכירה הוא השקיע בשביל לקנות כינור. הוא השתוקק לכינור כל חייו ועכשיו הוא רצה זאת יותר מתמיד. בזמן שאביו חי, הוא יכול היה לספר את מחשבותיו לאביו, אך כעת לא היה לו למי לספר מלבד הכינור. מה שכינורו ענה לו יצר את המוזיקה הכי מתוקה בעולם.

הנער הלך לחפש לו עבודה כרועה צאן לעדרי המלך, אך נאמר לו כי למלך כבר יש הרבה רועים וכי אין לו צורך ברועה נוסף. הוא לקח את כינורו שהביא עמו והסתתר בעומק היער. שם יצר וניגן מוזיקה מתוקה עם הכינור. הרועים שהיו בסמוך עם כבשי המלך שמעו את הצלילים המתוקים, אך הם לא הצליחו לגלות מי מנגן. גם הכבשים שמעו את המוזיקה. כמה מהם עזבו את העדר והלכו בעקבות צלילי המוזיקה ליער. הם עקבו אחרי הצלילים עד שהגיעו לנער ולחתול ולכינור.

הרועים הוטרדו מאוד כשגילו שהכבשים שלהם תעו אל תוך היער. הם הלכו אחריהם כדי להחזירם, אך לא הצליחו למצוא את עקבותיהם. לפעמים היה נראה שהם ממש קרובים למקום שממנו הגיעה המוזיקה, אך כאשר מיהרו לכיוון זה הם שמעו את הצלילים מגיעים מנקודה מרוחקת בכיוון ההפוך. הם פחדו ללכת לאיבוד ולכן ויתרו בייאוש.

כשהנער ראה איך הכבשים באו לשמוע את המוזיקה שלו הוא שמח מאוד. למוזיקה שלו כבר לא היה את הצליל המתוק והעצוב שהיה לה כשהיה בודד. היא נעשתה עליזה יותר ויותר. כעבור זמן מה היא הפכה להיות כל כך עליזה שהחתול החל לרקוד. כשראו הכבשים את החתול רוקד החלו לרקוד גם הם!

עד מהרה עברה חבורת קופים ושמעה את צלילי המוזיקה. הם התחילו לרקוד מייד. הם הרעישו בקולותיהם בחוזקה כזו שכמעט הטביעו את המוזיקה. הנער איים להפסיק לנגן אם הם לא יוכלו להיות שמחים בלי להיות כל כך רועשים. לאחר מכן הקופים הרעישו פחות.

כעבור זמן מה שמע טפיר את הצליל העליז. מיד כפות רגליו האחוריות בעלות שלוש האצבעות ורגליו הקדמיות בעלות ארבע האצבעות החלו לרקוד. הוא פשוט לא הצליח לעצור אותם מלרקוד; כך גם הוא הצטרף למקהלת הנער, החתול, הכבשים והקופים.

לאחר מכן שמע הארמדילו את המוזיקה. למרות השריון הכבד שלו, גם הוא היה מוכרח לרקוד. ואז הצטרפו לחבורה עדר איילים קטנים. ואז גם דוב הנמלים רקד יחד איתם. גם חתול הבר והנמר הגיעו. הכבשים והצבאים נבהלו נורא, אך המשיכו לרקוד ממש כמו לפני כן. הנמר וחתול הבר רקדו בשמחה רבה כל כך שבכלל לא הבחינו בהם. הנחשים הגדולים כרכו את גופם הענק סביב גזעי העץ וייחלו שגם להם היו רגליים איתן יכלו לרקוד. הציפורים ניסו לרקוד, אך הן לא יכלו להשתמש בכפות רגליהן טוב מספיק ונאלצו לוותר ולהמשיך לעוף. כל החיות ביערות ובג'ונגלים שהיו להן רגליים לרקוד הגיעו והצטרפו לתהלוכה העליזה.

החבורה העליזה המשיכה לנדוד עד שלבסוף הגיעה לחומה הגבוהה המקיפה את אדמת הענקים. הענק העצום שעמד על החומה כשומר צחק כל כך חזק שהוא כמעט נפל ממנה. הוא לקח אותם למלך כולם בבת אחת. המלך צחק חזק כל כך שהוא כמעט נפל מכסאו. צחוקו הרעיד את האדמה. האדמה מעולם לא רעדה מצחוקו של מלך הענקים, אף שלעתים קרובות שמעה את קולו הזועם ברעם. האנשים לא ידעו מה עליהם לעשות.

 למלך ארץ הענקים הייתה בת ענקית יפהפייה שמעולם לא צחקה. היא היתה עצובה כל הזמן. המלך הציע מחצית ממלכתו למי שיוכל להצחיק אותה, וכל הענקים עשו את הטריקים הכי מצחיקים שלהם בשבילה. מעולם לא העלו אפילו קצה חיוך קטנטן על פניה היפות. "אם הבת שלי תוכל שלא לצחוק כשתראה את המראה המשעשע הזה אני אוותר בייאוש ואוכל את הכובע שלי," אמר מלך ארץ הענקים, כשראה את הדמות הקטנה והעליזה שמנגנת על הכינור ואת המקהלה של חתול, כבשים, קופים וכל השאר שרקדו לקול המוזיקה העליזה. אם המלך הענק היה יודע לרקוד הוא היה רוקד  בעצמו, אך למזלם של אנשי כדור הארץ, הוא לא ידע כיצד. אם היה יודע, אין לדעת מה יכול היה לקרות לאדמה.

הוא לקח את הלהקה הקטנה לארמונה של בתו, שם ישבה מוקפת על ידי משרתיה. פניה היפות היו עצובות כמו העצב הכי עצוב שיכול להיות. כשראתה את המראה המצחיק הבעת פניה השתנתה. החיוך השמח שמלך ארץ הענקים תמיד רצה לראות הצטייר על שפתיה היפות. צחוק עליז נשמע ממנה לראשונה בחייה. מלך ארץ הענקים היה כל כך שמח שהוא צמח ליגה* שלמה לגובה ואף אחד לא יודע כמה הוא עלה במשקל. "אתה תקבל מחצית הממלכה שלי," אמר לנער, "בדיוק כמו שהבטחתי אם מישהו יצחיק את הבת שלי."

מאותו הזמן הנער שלט על מחצית ממלכת הענקים כנסיך הארץ. מעולם לא היה לו אפילו קושי קטן ביותר לשמור על סמכותו, שכן הענקים הגדולים ביותר צייתו מיד לבקשתו הקלה ביותר אם הוא ניגן להם בכינור. החיות נשארו בארץ הענקים כל כך הרבה זמן עד שגדלו לחיות ענק, אך הנער וכינורו נשארו תמיד בדיוק כמו שהיו כשנכנסו לארץ.

האשה בעלת שני העורות (ניגריה)

אימבה הראשון מקאלבר היה מלך חזק מאוד. הוא נלחם וכבש את כל המדינות סביבו והרג את כל הזקנים והזקנות. את הצעירים והצעירות בעלי הכח הוא תפס והפך לעבדים, והם עבדו בשבילו בחוות עד יום מותם.

למלך זה היו מאתיים נשים, אך אף אחת מהן לא ילדה לו בן. נתיניו, כשראו שהוא הולך ומזדקן, התחננו בפניו שיתחתן עם אחת מבנות העכביש, כי תמיד היו להם המון ילדים. אבל כשראה המלך את בת העכביש היא לא מצאה חן בעיניו, בגלל שהיתה מכוערת, והאנשים אמרו שזה בגלל שאמה ילדה כל כך הרבה ילדים באותו זמן. עם זאת, כדי לרצות את בני עמו הוא התחתן עם הנערה המכוערת, והציב אותה בין נשותיו האחרות, אך הן כולן התלוננו בגלל שהיא היתה כה מכוערת, ואמרו שהיא לא יכולה לחיות איתן. לכן המלך בנה לה בית נפרד לעצמה, שם ניתן לה מזון ומשקה כמו לשאר הנשים. כולם לעגו לה בגלל הכיעור שלה; אבל היא לא הייתה באמת מכוערת, אלא יפהפייה, מכיוון שנולדה עם שני עורות, ובלידתה נאלצה אמה להבטיח שהיא לעולם לא תסיר את העור המכוער עד שמגיע זמן מסוים במהלך הלילה, ושהיא חייבת להחזיר אותו לפני עלות השחר. כעת האשה הראשית של המלך ידעה זאת, וחששה מאוד שמא המלך יגלה זאת ויתאהב בבת העכביש; אז היא הלכה למכשף ג'ו ג'ו* והציעה לו מאתיים מקלות כדי להכין שיקוי שיגרום למלך לשכוח לגמרי שבת העכביש היא אשתו.  מכשף הג'ו ג'ו הסכים לבסוף לעשות זאת, לאחר התמקחות רבה במחיר, עבור שלוש מאות וחמישים מקלות; והוא הכין כמה שיקויים, שהאשה הראשית ערבבה באוכל של המלך. במשך כמה חודשים זה גרם לכך שהמלך ישכח את בת העכביש, והוא נהג לעבור קרוב למדי אליה בלי לזהות אותה בשום דרך. לאחר שחלפו ארבעה חודשים והמלך לא שלח אפילו פעם אחת לקרוא אליו את אדיחה (כי זה היה שמה של בת העכביש), היא החלה להתעייף וחזרה להוריה. אביה, העכביש, לקח אותה אחר כך למכשף ג'ו ג'ו אחר, שעל ידי לחישת לחשים והטלת גורלות, גילה מהר מאוד כי אשתו הראשית של המלך היא זו שביקשה ממכשף הג'ו ג'ו לכשף את המלך כדי שלא יסתכל על אדיחה. לפיכך הוא אמר לעכביש שאדיחה צריכה לתת למלך שיקויים שהוא יכין, מה שיגרום למלך לזכור אותה. הוא הכין את השיקוי, שעליו היה על העכביש לשלם סכום כסף גדול; ובאותו היום הכינה אדיחה קערה קטנה של אוכל, שבתוכה הניחה את השיקוי, והגישה אותה בפני המלך. מיד כשהוא אכל את המנה עיניו נפקחו והוא זיהה את אשתו, ואמר לה שתבוא אליו באותו ערב ממש. כך, אחר הצהריים, בשמחה רבה, היא ירדה לנהר והתרחצה, וכשחזרה לבשה את מיטב בגדיה והלכה לארמון המלך.

מיד כשנעשה חשוך וכל האורות כבו, היא הסירה את עורה המכוער, והמלך ראה כמה היא יפה ושמח איתה מאוד; אבל כשקרא התרנגול אדיחה שוב לבשה את עורה המכוער וחזרה לביתה.

כך עשתה במשך ארבעה לילות רצופים, תמיד הסירה את העור המכוער בחושך, ויצאה לפני אור הבוקר. בחלוף הזמן, להפתעתם הגדולה של כל העם, ובמיוחד של מאתיים נשות המלך, היא ילדה בן; אבל מה שהפתיע אותם יותר מכל היה שרק בן אחד נולד, ואילו לאמה תמיד נולדו ילדים רבים בכל לידה, בדרך כלל כחמישים.

אשתו של המלך נעשתה קנאית יותר מתמיד כאשר לאדיחה היה בן; אז היא הלכה שוב למכשף הג'ו ג'ו,  נתנה לו מתנה גדולה ושכנעה אותו לתת לה שיקוי כלשהו שיהפוך את המלך לחולה והוא ישכח את בנו. ואז, השיקוי יגרום למלך ללכת למכשף הג'ו ג'ו, שיגיד לו שבנו הוא זה שעשה אותו חולה כי הוא רצה למלוך תחתיו. מכשף הג'ו ג'ו יגיד אז למלך שאם הוא רוצה להבריא, עליו להשליך את בנו למים.

והמלך, לאחר ששתה את השיקוי, ניגש למכשף הג'ו ג'ו, שסיפר לו הכל כפי שתוכנן עם האשה הראשית. אך בתחילה המלך לא רצה להשמיד את בנו. אחר כך נתיניו הראשיים התחננו בפניו שישליך את בנו, ואמרו שאולי בעוד שנה הוא יוכל לקבל בן אחר. המלך הסכים לבסוף, והשליך את בנו לנהר, שם התאבלה האם ובכתה בכי מר.

ואז האשה הראשית ניגשה שוב למכשף הג'ו ג'ו וקיבלה ממנו עוד שיקויים, שגרמו למלך לשכוח את אדיחה במשך שלוש שנים, שבמהלכן היא התאבלה על בנה. אז היא חזרה לאביה, והוא קיבל עוד קצת שיקויים ממכשף הג'ו ג'ו שלו, אותם נתנה אדיחה למלך. והמלך הכיר אותה וקרא לה אליו שוב, והיא חיה אתו כמו קודם. הג'ו ג'ו שעזר לאביה של אדיחה, העכביש, היה מכשף ג'ו ג'ו השולט במים, והוא היה כבר מוכן כשהמלך השליך את בנו למים, והוא הציל את חייו ולקח אותו הביתה ושמר עליו בחיים. והילד גדל והיה לנער חזק מאוד.

לאחר זמן מה אדיחה ילדה בת, וגם אותה אשתו הקנאית שכנעה את המלך להשליך. לקח זמן רב יותר לשכנע אותו, אך לבסוף הוא הסכים, והשליך גם את בתו למים ושכח את אדיחה שוב. אבל מכשף הג'ו ג'ו השולט במים שוב היה מוכן, וכשהציל את הילדה הקטנה, חשב שהגיע הזמן להעניש את האישה הקנאית על מעשיה; לכן הוא הסתובב בין הצעירים המנהיגים ושכנע אותם לערוך קרב היאבקות בשוק כל שבוע. זה נעשה, והג'ו ג'ו השולט במים אמר לבן המלך שנעשה חזק מאוד, והיה מאוד דומה לאביו בהופעתו, שהוא צריך ללכת ולהתאבק, ואף אחד לא יוכל לעמוד מולו. אז נקבע משחק התאבקות מפואר, אליו הוזמנו כל הגברים החזקים במדינה, והמלך הבטיח להגיע עם אשתו הראשית.

ביום המשחק, הג'ו ג'ו השולט במים אמר לבנו של המלך שהוא לא צריך לפחד אפילו מעט, וכי הג'ו ג'ו שלו כל כך עוצמתי, שאפילו המתאבקים החזקים והטובים ביותר במדינה לא יוכלו לעמוד נגדו אפילו כמה דקות. כל תושבי הארץ באו לראות את התחרות הגדולה, אשר לזוכה בה המלך הבטיח להעניק פרסי בד וכסף, וכל האנשים החזקים הגיעו. כשראו את בנו של המלך, שאיש לא הכיר, הם צחקו ואמרו, "מיהו הנער הקטן הזה? אין לו שום סיכוי נגדנו." אך בבואם להיאבק, הם גילו מהר מאוד שהם אינם יכולים אפילו לאתגר אותו. הילד היה אכן חזק מאוד, בנוי להפליא וטוב מראה, וכל האנשים הופתעו לראות כמה הוא דומה למלך.

לאחר ההיאבקות במשך רוב היום הוכרז בנו של המלך כזוכה, לאחר שהדף את כל מי שעמד מולו; למעשה, חלק מהנאבקים עמו נפגעו קשות ושברו את ידיהם או את צלעותיהם בגלל כוחו העצום. לאחר סיום המשחק, המלך העניק לו בד וכסף, והזמין אותו לסעוד עמו בערב. הנער נענה בשמחה להזמנת אביו; ואחרי ששטף עצמו היטב בנהר, לבש את בגד ועלה לארמון, שם מצא את ראשי הממלכה וכמה מנשותיו המועדפות של המלך. לאחר מכן הם התיישבו לארוחה שלהם, והמלך ישב לאכול לצד בנו שלו, שאותו לא הכיר. בצד השני של הילד ישבה האישה הקנאית, שהייתה הגורם לכל הצרות. לאורך כל הארוחה אשה זו עשתה כמיטב יכולתה להתיידד עם הנער, שבו התאהבה בעוצמה פראית בגלל המראה היפה שלו, כוחו והיותו המתאבק הכי טוב במדינה. האישה חשבה לעצמה, "אני אקח את הנער הזה לי לבעל, מכיוון שבעלי הוא עכשיו זקן ובטח ימות בקרוב." אולם הנער, שהיה חכם כמו שהיה חזק, היה מודע למדי לכל מה שהאישה הקנאית עשתה, ולמרות שהעמיד פנים שהוא מוחמא מאוד מחיזוריה של אשת המלך הראשית, הוא לא שיתף עימה פעולה בקלות, ואף חזר הביתה ברגע שהיה יכול.

כשחזר לביתו של הג'ו ג'ו השולט במים הוא סיפר לו את כל מה שקרה, והג'ו ג'ו אמר -

"כיוון שאתה נמצא כעת במעמד גבוה אצל המלך, עליך ללכת אליו מחר ולבקש ממנו טובה. הטובה שתבקש היא שכל המדינה תיקרא להיאסף יחדיו, ושייערך משפט של מקרה מסוים, וכאשר ייגמר המשפט, האיש או האישה שנמצאים אשמים יהרגו על ידי אנשי האגבו** לעיני כל העם. "

אז בבוקר למחרת ניגש הנער אל המלך, אשר נעתר בקלות לבקשתו, ובאותו רגע ציווה לקבוע יום לכל העם שייתכנסו לראות את המשפט. ואז הילד חזר לג'ו ג'ו השולט במים שאמר לו ללכת לאמו ולומר לה מי הוא, ושכאשר יגיע יום המשפט היא צריכה להוריד את עורה המכוער ולהופיע בכל יופייה. הגיע הזמן שהיא כבר לא צריכה ללבוש את זה. הבן עשה כדבריו.

כאשר הגיע יום המשפט, ישבה אדיחה בפינת הכיכר, ואף אחד לא זיהה את הזרה היפהפיה כבת העכביש. בנה התיישב לידה והביא עמו את אחותו. מיד אמה ראתה אותה ואמרה -

"זו בוודאי הבת שלי, שכבר מזמן התאבלתי עליה כמתה," וחיבקה אותה בחיבה עזה.

לאחר מכן הגיעו המלך ואשתו הראשית והתיישבו על אבניהם באמצע הכיכר. כל העם הצדיע להם בברכות הרגילות. לאחר מכן פנה המלך אל העם, ואמר כי הוא קרא להם להתאסף כדי לשמוע דבר משפט מסעיר, לבקשת הצעיר שהיה המנצח של ההיאבקות, ואשר הבטיח שאם יימצא אשם במשפט, הוא יציע את חייו לאגבו. המלך אמר גם כי אם לעומת זאת, המשפט יוכרע לטובתו של הנער, הרי שהצד האחר יהרג, אפילו אם זה יהיה המלך או אחת מנשותיו; מי שזה לא יהיה, יידרש לתפוס את מקומו על אבן ההריגה, וראשו יערף על ידי האגבו. לכל זה הסכימו כל האנשים, ואמרו שהם רוצים לשמוע מה יש לצעיר לומר. הצעיר אחר כך הלך סביב הכיכר, השתחווה למלך ולעם ושאל את השאלה, "האם אני  ראוי מספיק כדי להיות בנו של מנהיג במדינה?" וכל האנשים ענו "כן!"

הילד הביא אז את אחותו לאמצע הכיכר כשהוא מוביל אותה בידו. היא הייתה ילדה יפה ובנויה היטב. כשכולם הביטו בה הוא אמר, "האם אחותי ראויה להיות בתו של מנהיג?" והאנשים ענו שהיא ראויה להיות בת של של כל מנהיג, אפילו של המלך. ואז הוא קרא לאמו אדיחה, והיא יצאה, ונראתה יפה מאוד עם מיטב הבד והחרוזים עליה, וכל האנשים הריעו, כיוון שמעולם לא ראו אישה נאה יותר. הנער שאל אותם, "האם אשה זו ראויה להיות אשת המלך?" וצעקה נשמעה מכל הנוכחים, שהיא תהיה אשה ראויה למלך, ושנראה שהיא תוכל להיות אם להרבה בנים בריאים ונאים.

ואז הצביע הילד על האישה הקנאית שישבה לצד המלך, וסיפר לאנשים את סיפורו, כיצד אמו, שהיו לה שני עורות, הייתה בת העכביש; איך התחתנה עם המלך ואיך האשה הראשית קינאה וגרמה לכישוף ג'ו ג'ו רע למלך, שגרם לו לשכוח את אשתו; כיצד שכנעה את המלך לזרוק את אותו ואת אחותו לנהר, כפי שכולם ידעו, אך הג'ו ג'ו השולט במים הציל את שניהם והעלה אותם מן המים.

ואז הנער אמר: "אני משאיר למלך ולכל העם כדי לשפוט בדבר הזה. אם טעיתי, תנו לי להיהרג על האבן על ידי האגבו; אם, לעומת זאת, האישה עשתה רוע, אז תנו לאגבו לקבוע את עונשה, כפי שאתם עשויים להכריע. "

כאשר ידע המלך כי המתאבק הוא בנו הוא שמח מאוד, ואמר לאנשי האגבו לקחת את האישה הקנאית ולהעניש אותה על פי החוקים שלהם. אנשי האגבו החליטו שהאישה היא מכשפה; אז הם לקחו אותה ליער וקשרו אותה למוקד, ונתנו לה מאתיים הצלפות עם שוט העשוי מעור היפופוטם, ואז שרפו אותה בחיים, כדי שהיא לא תעשה עוד צרות, והאפר שלה נזרק לתוך הנהר. לאחר מכן חיבק המלך את אשתו ובתו, ואמר לכל האנשים שהיא, אדיחה, היא אשתו הראויה, והיא תהיה המלכה העתידה.

כאשר הסתיים דבר המשפט, אדיחה היתה לבושה בבגדים נאים וחרוזים, ונישאה בחזרה לארמון על ידי משרתי המלך.

באותו לילה עשה המלך סעודה גדולה לכל נתיניו, וסיפר להם כמה שמח להחזיר את אשתו היפה שמעולם לא הכיר כראוי, גם את בנו שהיה חזק יותר מכל הגברים, ואת בתו הנאה. החג נמשך מאה שישים ושש יום; והמלך קבע חוק שאם ימצא שאישה כלשהי מנסה להשתמש בשיקויים נגד בעלה, עליה להיהרג מיד. ואז בנה המלך שלוש ארמונות חדשים, והניח בהם עבדים רבים, גברים ונשים כאחד. ארמון אחד הוא נתן לאשתו, אחר לבנו, והשלישי הוא נתן לבתו. כולם חיו יחד באושר כמה שנים עד שהמלך נפטר, אז בנו עלה לכס המלכות ומלך תחתיו.

*ג'ו ג'ו זו פרקטיקת כישוף ניגרית, בה עושים שימוש באובייקטים שונים ובלחשים כדי להשיג השפעה טובה או רעה. 

**אגבו זהו שבט אתני מאיזור ניגריה. הם היו ידועים ככל הנראה באכזריותם ובחוקיהם יוצאי הדופן. היו להם תפקידים רגולטוריים ודתיים שונים בסביבתם. (לא עשיתי מחקר מספק אבל זו התרשמותי לאחר כמה חיפושים קצרים)

הערבה הירוקה (יפן)

טומודטה, הסמוראי הצעיר, נשבע אמונים לאדון של נוטו.

הוא היה חייל, חצרן ומשורר. היה לו קול מתוק ופנים יפות, מבנה גוף אצילי ואישיות כובשת. הוא היה רקדן חינני, והצטיין בכל ענפי הספורט הגבריים. הוא היה עשיר, נדיב וטוב לב. הוא היה אהוב על עשירים ועל עניים.

יום אחד, הדאימיו (האדון) של נוטו, חיפש איש שיבצע עבורו משימה הדורשת אמון. הוא בחר בטומודטה, וקרא לו להופיע בפניו.

"האם אתה נאמן?" אמר הדאימיו.

"אדוני, אתה יודע זאת," ענה טומודטה.

"האם אתה אוהב אותי, אם כן?"

"כן, אדוני הטוב," אמר טומודטה, וכרע ברך לפניו.

"אם כן, היה אתה השליח למשימה שלי," אמר הדאימיו. "רכב מבלי לחוס על הבהמה שלך. רכב ישר ואל תירא לא ממעברי ההרים התלולים ולא מארץ האויב. אל תתעכב בשל סערה או כל דבר אחר. היה מוכן לאבד את חייך; אך לעולם לא לבגוד באמונך. חשוב מכל, אל תסתכל לאף נערה בעיניה! רכב וחזור לספר לי על כך במהרה."

אלו היו דברי האדון של נוטו.

   טומודטה עלה על סוסו, ורכב הרחק אל יעדו. הוא ציית לפקודות אדונו ולא חס על בהמתו הטובה. הוא רכב ישר ללא מורא, לא ממעברי ההרים התלולים ולא מארץ האויב. לאחר שלושה ימים בדרך, פרצה סערת הסתיו, כי זה היה החודש התשיעי. הגשם ניתך ארצה כמו מבול. טומודטה הרכין את ראשו והמשיך לרכב. הרוח נשפה ויללה בין ענפי עצי האורן. מנשיפתה הזועמת הסתחררה סופת טייפון. הסוס הטוב רעד ורק בקושי יכול היה לעמוד על רגליו, אך טומודטה דיבר אליו והפציר בו להמשיך. הוא החזיק את גלימתו קרוב לגופו כדי שלא תתעופף ברוח ובצורה זו המשיך לרכב.

הסערה העזה סחפה ומחקה רבים מסימני הדרך המוכרים וחבטה בסמוראי. המאבק ברוח התיש אותו כמעט עד עילפון. שמי הצהריים היו חשוכים כמו שמי הדמדומים, עת הדמדומים היתה חשוכה כמו הלילה; וכשירד הלילה נעשה שחור כמו הלילה של יומי, שם נשמות אבודות נודדות ובוכות. בזמן זה, טומודטה איבד את דרכו במקום פראי, בודד, שאליו, כפי שהיה נדמה לו, לא הגיעה נפש אדם. סוסו לא יכול היה לשאת אותו עוד, והוא נדד ברגל דרך ביצות ואגמים, בדרכים טרשיות וקוצניות, עד שנפל לייאוש עמוק.

"אבוי!" הוא בכה, "האם נגזר עליי למות במדבר הפרא הזה, ומבוקשו של האדון של נוטו לא יתמלא לעולם?"

באותו רגע, הרוחות פיזרו את העננים לרגע אחד, והירח זהר באור בהיר מאוד. באור הפתאומי הזה ראה טומודטה גבעה קטנה מימינו. על הגבעה היתה בקתת סכך קטנה, ולפני הבקתה צמחו שלושה עצי ערבה בוכייה ירוקים.

"אכן, השבח לאלים!" אמר טומודטה, וטיפס על הגבעה במהירות הבזק. אור זהר מסדקי דלת הבקתה, ועשן הסתלסל מתוך פתח בגג. שלושת עצי הערבה התנודדו וטלטלו את העלוות הירוקות שלהם ברוח. טומודטה זרק את רסן סוסו על ענף של אחד מהם וביקש להיכנס למקלט המיוחל.

דלת הבקתה נפתחה מיד על ידי אשה זקנה, לבושה בבגדים עלובים מאוד אך בצורה מסודרת ונקיה.

"מי רוכב בלילה כזה אל מחוץ לעיר?" היא שאלה, "ומה יש לו לחפש כאן?"

"אני נוסע עייף, אבוד וחסר כל על גבעת הפרא הבודדה שלך. שמי טומודטה. אני סמוראי בשירותו של האדון של נוטו, אשר בשליחותו אני רוכב. קבלי אותי כאורחך למען אהבת האלים. אני כמה לאוכל ומחסה לעצמי ולסוס שלי. "

האיש הצעיר עמד ודיבר כשבגדיו נוטפים מים. הוא התנודד מעט, והושיט יד כדי להחזיק במשקוף הדלת.

"כנס, כנס אדוני הצעיר!" קראה הזקנה, מלאת חמלה. "היכנס והתחמם על יד האש הנעימה. ברוך בואך. יש לנו רק מזון פשוט ודל, אך הוא יוגש לפניך ברצון וברוחב לב. באשר לסוסך, אני רואה שמסרת אותו לבת שלי; הוא בידיים טובות. "

כששמע זאת, פנה טומודטה לאחוריו בחדות. ממש מאחוריו, באור העמום, עמדה נערה צעירה מאוד כשרסן הסוס על זרועה. בגדיה התנופפו סביב גופה ושערה הארוך הפזור התבדר ברוח. הסמוראי התפלא כיצד הגיעה לשם. באותו רגע, הזקנה משכה אותו אל תוך הבקתה וסגרה את הדלת.  לפני האש ישב בעל הבית הטוב, ושני הזקנים עשו ככל יכולתם למען טומודטה. הם נתנו לו בגדים יבשים, מזגו לו יין אורז חם ומנחם, והכינו לו במהירות ארוחת ערב טובה.

בזמן זה נכנסה הנערה והלכה אל מאחורי מחיצה כדי לסרק את שיערה ולהחליף את בגדיה ואז יצאה לחכות לו. היא לבשה חלוק ביתי של כותנה כחולה. רגליה היו יחפות. שערה לא היה קשור ולא אסוף בשום דרך, אלא גלש לאורך לחייה החלקות, ומשם, ישר וארוך ושחור, עד לברכיה. היא הייתה דקיקה וחיננית. טומודטה העריך שהיא כבת חמש עשרה, וידע היטב שהיא הנערה הנאה ביותר שראה אי פעם.

 היא כרעה באיטיות לצידו כדי למזוג יין לכוסו. היא החזיקה את בקבוק היין בשתי ידיים וכופפה את ראשה. טומודטה הסתובב כדי להביט בה.

כשסיימה למזוג את היין והניחה את הבקבוק, מבטיהם נפגשו, וטומודאטה הסתכל ארוכות בעיניה, שכן הוא שכח לגמרי את אזהרת הדאימיו שלו, האדון של נוטו.

"עלמה," הוא אמר, "מה שמך?"

היא ענתה: "אנשים קוראים לי הערבה הירוקה."

"השם הכי יקר עלי אדמות," הוא אמר ושוב הביט בעיניה. ומכיוון שהוא הביט במשך זמן ארוך כל כך, פניה נעשו אדומים כוורד, מהסנטר ועד למצח, ואף על פי שהיא חייכה עיניה היו מלאות דמעות.

אבוי לי, ולשליחותו של האדון של נוטו!

ואז טומודטה שר  את השיר הקצר הזה:

"עלמה ארוכת שיער, התדעי שעם אור ראשון חייב אני ללכת? האם תרצי אותי במרחקים?  עלמה אכזרית ארוכת שיער, הגידי - עלמה ארוכת שיער, אם יודעת את שעם אור השחר ללכת אני מוכרח, למה, הו למה, מסמיקה את כך?"

והנערה, הערבה הירוקה, ענתה:

"השחר יבוא אם ארצה או לא;  אל תעזוב אותי, לעולם לא. שרוולי יסתיר את סומק פניי.  השחר יבוא אם ארצה או לא;  אל תעזוב אותי, לעולם לא. אדוני, את שרוולי ארים פה..."

"אה, ערבה ירוקה, ערבה ירוקה..." נאנח טומודטה.

באותו לילה הוא שכב לפני האש בשקט, אך בעיניים פקוחות לרווחה, משום שהשינה לא באה אליו, אף שהוא היה עייף מאוד. הוא היה חולה מאהבה לערבה הירוקה. אך, על פי חוקי מעמדו הכובלים אותו בצו של כבוד, היה עליו להימנע מלחשוב על דבר מסוג זה; יותר מכך, השליחות במצוות האדון של נוטו רבצה בכבדות על ליבו, והוא השתוקק לשמור על אמת ונאמנות.

עם הפציע השחר הוא קם. הוא הביט בזקן החביב שהיה המארח שלו והשאיר לידו ארנק מלא זהב בעודו ישן. העלמה ואמה שכבו מאחורי המחיצה.

טומודטה איכף ורתם את סוסו, ויצא לדרכו, רוכב לאיטו דרך ערפל השחר. הסערה כבר חלפה והארץ שקטה ושלווה כגן עדן. הדשא הירוק והעלים נצצו מטיפות הגשם. השמים היו צלולים, והשביל היה בהיר מאוד ומעוטר בפרחי סתיו; אבל טומודטה היה עצוב.

בשעות הבוקר, כאשר אור השמש הציף את קשת האוכף שלו, הוא נאנח בגעגוע, "אה, ערבה ירוקה, ערבה ירוקה"; גם בצהריים פיו לא פסק מלמלמל, "ערבה ירוקה, ערבה ירוקה"; וברדת הדמדומים הוא הוסיף ונאנח, "ערבה ירוקה, ערבה ירוקה..".

  באותו לילה הוא שכב במקדש נידח, והמקום היה כה קדוש שלמרות הכל הוא ישן מחצות הלילה ועד עלות השחר. אז קם, וחשב לרחוץ את גופו בנחל קר שזרם בסמוך, כדי להתרענן לקראת המשך המסע; אבל הוא נעצר על סף המקדש. שכבה שם הערבה הירוקה, שרועה על הקרקע. היא שכבה עם פניה כלפי מטה, כששיערה השחור מוטל סביבה. היא הרימה יד והחזיקה את טומודטה בשרוולו. "אדוני, אדוני," אמרה ונפלה, מתייפחת מרות.

הוא לקח אותה בזרועותיו בלי לומר מילה, ועד מהרה הניח אותה על סוסו לפניו, ויחד הם רכבו במשך כל היום כולו.  הם כמעט ולא שמו לב לדרך בה רכבו, מכיוון שבמשך כל הזמן הם הביטו זה בזה בעיניים. החום והקור לא הטרידו אותם כלל. הם לא הרגישו את השמש ולא את הגשם; הם לא חשבו בכלל על אמת או שקר; גם לא על כיבוד אב, לא על שליחותו של האדון של נוטו, לא על כבוד ולא על נאמנות. הם נשאו בתודעתם רק דבר אחד. אבוי על דרכיה של האהבה!

לבסוף הם הגיעו לעיר לא מוכרת, שם נשארו לזמן מה. טומודטה נשא זהב ותכשיטים בחגורו, כך הם השיגו להם בית הבנוי מעץ לבן, מרוצף מחצלות לבנות מתוקות. בכל אחד מהחדרים האפלוליים ניתן היה לשמוע את קול מפל הגן, בשעה שהסנוניות מדלגות מצד לצד על פני סריג הנייר. כאן הם גרו, כשהם חושבים רק את הדבר האחד. כאן הם ידעו שלוש שנים של ימים מאושרים, ובשביל טומודטה והערבה הירוקה השנים היו כמו זרים של פרחים מתוקים.

יום אחד, בסתיו של השנה השלישית, יצאו שניהם לגן בשעת בין ערביים, כי חפצו לראות את הירח המלא זורח; וכשהסתכלו בו, החלה ערבה ירוקה לרעוד ולהצטמרר.

"יקירתי," אמר טומודטה, "את רועדת ומצטמררת; זה לא פלא, רוח הלילה קרירה. בואי ניכנס. הוא כרך את זרועו סביבה.

ברגע זה היא השמיעה יללה ארוכה ומכמירת לב, זעקה נוראה ומלאת יגון, וכאשר השמיעה את הזעקה נפלה ושמטה את ראשה על חזהו של אהובה.

"טומודטה", היא לחשה, "תגיד תפילה בשבילי; אני מתה."

"אה, אל תגידי כך, מתוקה שלי, מתוקה שלי! את רק עייפה; את מתעלפת. "

הוא נשא אותה לצד הנחל, שם צמחו האיריסים כמו חרבות, ועלי הלוטוס כמו מגנים, ורחץ את מצחה במים. הוא אמר: "מה לך, יקירתי? התאוששי ותחיי."

"העץ," היא נאנחה, "העץ... הם כרתו את העץ שלי. זכור את הערבה הירוקה. "

בדברים אלו היא נשמטה, כפי שהיה נדמה, מזרועותיו לרגליו; והוא, שהתכופף מיד אל הקרקע, מצא רק בגדי משי בצבעים בהירים, חמים ומתוקים, וסנדלי קש עם רצועות ארגמן.

שנים לאחר מכן, כאשר טומודטה היה איש קדוש, הוא נדד ממקדש למקדש על רגליו המיוסרות, ורכש מעלות רבות. פעם אחת, עם רדת הלילה, הוא מצא את עצמו על גבעה מבודדת. בצידו הימני ראה גבעה קטנה ועליה חורבות עצובות של בקתת סכך עלובה. הדלת התנודדה הלוך ושוב, הבריח היה שבור והצירים חרקו. לפני הבקתה ניצבו שלושה גדמי עצי ערבה ישנים שכבר מזמן נכרתו. טומודטה עמד במשך זמן רב שקט ודומם. ואז שר לעצמו ברכות:

"עלמה ארוכת שיער, התדעי שעם אור ראשון חייב אני ללכת? האם תרצי אותי במרחקים?  עלמה אכזרית ארוכת שיער, הגידי - עלמה ארוכת שיער, אם יודעת את שעם אור השחר ללכת אני מוכרח, למה, הו למה, מסמיקה את כך?"

"אה, שיר מטופש! האלים, סלחו לי... . צריך הייתי לדקלם את הסוטרה הקדושה למתים", אמר טומודטה.

                                                                 The End