היה היה פעם אדם שהיה לו בן יחיד.
כאשר נפטר האיש נותר הבן לבדו בעולם. לא היה לו הרבה מאוד רכוש - רק חתול וכלב,
חתיכת אדמה קטנה וכמה עצי תפוז. הנער מסר את הכלב לשכן ומכר את האדמה ואת עצי
התפוז. את כל מעט הכסף שהשיג מהמכירה הוא השקיע בשביל לקנות כינור. הוא השתוקק
לכינור כל חייו ועכשיו הוא רצה זאת יותר מתמיד. בזמן שאביו חי, הוא יכול היה לספר
את מחשבותיו לאביו, אך כעת לא היה לו למי לספר מלבד הכינור. מה שכינורו ענה לו יצר
את המוזיקה הכי מתוקה בעולם.
הנער הלך לחפש לו עבודה כרועה צאן
לעדרי המלך, אך נאמר לו כי למלך כבר יש הרבה רועים וכי אין לו צורך ברועה נוסף.
הוא לקח את כינורו שהביא עמו והסתתר בעומק היער. שם יצר וניגן מוזיקה מתוקה עם
הכינור. הרועים שהיו בסמוך עם כבשי המלך שמעו את הצלילים המתוקים, אך הם לא הצליחו
לגלות מי מנגן. גם הכבשים שמעו את המוזיקה. כמה מהם עזבו את העדר והלכו בעקבות
צלילי המוזיקה ליער. הם עקבו אחרי הצלילים עד שהגיעו לנער ולחתול ולכינור.
הרועים הוטרדו מאוד כשגילו שהכבשים
שלהם תעו אל תוך היער. הם הלכו אחריהם כדי להחזירם, אך לא הצליחו למצוא את
עקבותיהם. לפעמים היה נראה שהם ממש קרובים למקום שממנו הגיעה המוזיקה, אך כאשר
מיהרו לכיוון זה הם שמעו את הצלילים מגיעים מנקודה מרוחקת בכיוון ההפוך. הם פחדו
ללכת לאיבוד ולכן ויתרו בייאוש.
כשהנער ראה איך הכבשים באו לשמוע את
המוזיקה שלו הוא שמח מאוד. למוזיקה שלו כבר לא היה את הצליל המתוק והעצוב שהיה לה
כשהיה בודד. היא נעשתה עליזה יותר ויותר. כעבור זמן מה היא הפכה להיות כל כך עליזה
שהחתול החל לרקוד. כשראו הכבשים את החתול רוקד החלו לרקוד גם הם!
עד מהרה עברה חבורת קופים ושמעה את
צלילי המוזיקה. הם התחילו לרקוד מייד. הם הרעישו בקולותיהם בחוזקה כזו שכמעט
הטביעו את המוזיקה. הנער איים להפסיק לנגן אם הם לא יוכלו להיות שמחים בלי להיות
כל כך רועשים. לאחר מכן הקופים הרעישו פחות.
כעבור זמן מה שמע טפיר את הצליל
העליז. מיד כפות רגליו האחוריות בעלות שלוש האצבעות ורגליו הקדמיות בעלות ארבע
האצבעות החלו לרקוד. הוא פשוט לא הצליח לעצור אותם מלרקוד; כך גם הוא הצטרף למקהלת
הנער, החתול, הכבשים והקופים.
לאחר מכן שמע הארמדילו את המוזיקה.
למרות השריון הכבד שלו, גם הוא היה מוכרח לרקוד. ואז הצטרפו לחבורה עדר איילים
קטנים. ואז גם דוב הנמלים רקד יחד איתם. גם חתול הבר והנמר הגיעו. הכבשים והצבאים
נבהלו נורא, אך המשיכו לרקוד ממש כמו לפני כן. הנמר וחתול הבר רקדו בשמחה רבה כל
כך שבכלל לא הבחינו בהם. הנחשים הגדולים כרכו את גופם הענק סביב גזעי העץ וייחלו
שגם להם היו רגליים איתן יכלו לרקוד. הציפורים ניסו לרקוד, אך הן לא יכלו להשתמש
בכפות רגליהן טוב מספיק ונאלצו לוותר ולהמשיך לעוף. כל החיות ביערות ובג'ונגלים
שהיו להן רגליים לרקוד הגיעו והצטרפו לתהלוכה העליזה.
החבורה העליזה המשיכה לנדוד עד
שלבסוף הגיעה לחומה הגבוהה המקיפה את אדמת הענקים. הענק העצום שעמד על החומה כשומר
צחק כל כך חזק שהוא כמעט נפל ממנה. הוא לקח אותם למלך כולם בבת אחת. המלך צחק חזק
כל כך שהוא כמעט נפל מכסאו. צחוקו הרעיד את האדמה. האדמה מעולם לא רעדה מצחוקו של
מלך הענקים, אף שלעתים קרובות שמעה את קולו הזועם ברעם. האנשים לא ידעו מה עליהם
לעשות.
למלך
ארץ הענקים הייתה בת ענקית יפהפייה שמעולם לא צחקה. היא היתה עצובה כל הזמן. המלך
הציע מחצית ממלכתו למי שיוכל להצחיק אותה, וכל הענקים עשו את הטריקים הכי מצחיקים
שלהם בשבילה. מעולם לא העלו אפילו קצה חיוך קטנטן על פניה היפות. "אם הבת שלי
תוכל שלא לצחוק כשתראה את המראה המשעשע הזה אני אוותר בייאוש ואוכל את הכובע
שלי," אמר מלך ארץ הענקים, כשראה את הדמות הקטנה והעליזה שמנגנת על הכינור
ואת המקהלה של חתול, כבשים, קופים וכל השאר שרקדו לקול המוזיקה העליזה. אם המלך
הענק היה יודע לרקוד הוא היה רוקד בעצמו,
אך למזלם של אנשי כדור הארץ, הוא לא ידע כיצד. אם היה יודע, אין לדעת מה יכול היה
לקרות לאדמה.
הוא לקח את הלהקה הקטנה לארמונה של
בתו, שם ישבה מוקפת על ידי משרתיה. פניה היפות היו עצובות כמו העצב הכי עצוב שיכול
להיות. כשראתה את המראה המצחיק הבעת פניה השתנתה. החיוך השמח שמלך ארץ הענקים תמיד
רצה לראות הצטייר על שפתיה היפות. צחוק עליז נשמע ממנה לראשונה בחייה. מלך ארץ
הענקים היה כל כך שמח שהוא צמח ליגה* שלמה לגובה ואף אחד לא יודע כמה הוא עלה
במשקל. "אתה תקבל מחצית הממלכה שלי," אמר לנער, "בדיוק כמו שהבטחתי
אם מישהו יצחיק את הבת שלי."
מאותו הזמן הנער שלט על מחצית ממלכת
הענקים כנסיך הארץ. מעולם לא היה לו אפילו קושי קטן ביותר לשמור על סמכותו, שכן
הענקים הגדולים ביותר צייתו מיד לבקשתו הקלה ביותר אם הוא ניגן להם בכינור.
החיות נשארו בארץ הענקים כל כך הרבה זמן עד שגדלו לחיות ענק, אך הנער וכינורו
נשארו תמיד בדיוק כמו שהיו כשנכנסו לארץ.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה