הערבה הירוקה (יפן)

טומודטה, הסמוראי הצעיר, נשבע אמונים לאדון של נוטו.

הוא היה חייל, חצרן ומשורר. היה לו קול מתוק ופנים יפות, מבנה גוף אצילי ואישיות כובשת. הוא היה רקדן חינני, והצטיין בכל ענפי הספורט הגבריים. הוא היה עשיר, נדיב וטוב לב. הוא היה אהוב על עשירים ועל עניים.

יום אחד, הדאימיו (האדון) של נוטו, חיפש איש שיבצע עבורו משימה הדורשת אמון. הוא בחר בטומודטה, וקרא לו להופיע בפניו.

"האם אתה נאמן?" אמר הדאימיו.

"אדוני, אתה יודע זאת," ענה טומודטה.

"האם אתה אוהב אותי, אם כן?"

"כן, אדוני הטוב," אמר טומודטה, וכרע ברך לפניו.

"אם כן, היה אתה השליח למשימה שלי," אמר הדאימיו. "רכב מבלי לחוס על הבהמה שלך. רכב ישר ואל תירא לא ממעברי ההרים התלולים ולא מארץ האויב. אל תתעכב בשל סערה או כל דבר אחר. היה מוכן לאבד את חייך; אך לעולם לא לבגוד באמונך. חשוב מכל, אל תסתכל לאף נערה בעיניה! רכב וחזור לספר לי על כך במהרה."

אלו היו דברי האדון של נוטו.

   טומודטה עלה על סוסו, ורכב הרחק אל יעדו. הוא ציית לפקודות אדונו ולא חס על בהמתו הטובה. הוא רכב ישר ללא מורא, לא ממעברי ההרים התלולים ולא מארץ האויב. לאחר שלושה ימים בדרך, פרצה סערת הסתיו, כי זה היה החודש התשיעי. הגשם ניתך ארצה כמו מבול. טומודטה הרכין את ראשו והמשיך לרכב. הרוח נשפה ויללה בין ענפי עצי האורן. מנשיפתה הזועמת הסתחררה סופת טייפון. הסוס הטוב רעד ורק בקושי יכול היה לעמוד על רגליו, אך טומודטה דיבר אליו והפציר בו להמשיך. הוא החזיק את גלימתו קרוב לגופו כדי שלא תתעופף ברוח ובצורה זו המשיך לרכב.

הסערה העזה סחפה ומחקה רבים מסימני הדרך המוכרים וחבטה בסמוראי. המאבק ברוח התיש אותו כמעט עד עילפון. שמי הצהריים היו חשוכים כמו שמי הדמדומים, עת הדמדומים היתה חשוכה כמו הלילה; וכשירד הלילה נעשה שחור כמו הלילה של יומי, שם נשמות אבודות נודדות ובוכות. בזמן זה, טומודטה איבד את דרכו במקום פראי, בודד, שאליו, כפי שהיה נדמה לו, לא הגיעה נפש אדם. סוסו לא יכול היה לשאת אותו עוד, והוא נדד ברגל דרך ביצות ואגמים, בדרכים טרשיות וקוצניות, עד שנפל לייאוש עמוק.

"אבוי!" הוא בכה, "האם נגזר עליי למות במדבר הפרא הזה, ומבוקשו של האדון של נוטו לא יתמלא לעולם?"

באותו רגע, הרוחות פיזרו את העננים לרגע אחד, והירח זהר באור בהיר מאוד. באור הפתאומי הזה ראה טומודטה גבעה קטנה מימינו. על הגבעה היתה בקתת סכך קטנה, ולפני הבקתה צמחו שלושה עצי ערבה בוכייה ירוקים.

"אכן, השבח לאלים!" אמר טומודטה, וטיפס על הגבעה במהירות הבזק. אור זהר מסדקי דלת הבקתה, ועשן הסתלסל מתוך פתח בגג. שלושת עצי הערבה התנודדו וטלטלו את העלוות הירוקות שלהם ברוח. טומודטה זרק את רסן סוסו על ענף של אחד מהם וביקש להיכנס למקלט המיוחל.

דלת הבקתה נפתחה מיד על ידי אשה זקנה, לבושה בבגדים עלובים מאוד אך בצורה מסודרת ונקיה.

"מי רוכב בלילה כזה אל מחוץ לעיר?" היא שאלה, "ומה יש לו לחפש כאן?"

"אני נוסע עייף, אבוד וחסר כל על גבעת הפרא הבודדה שלך. שמי טומודטה. אני סמוראי בשירותו של האדון של נוטו, אשר בשליחותו אני רוכב. קבלי אותי כאורחך למען אהבת האלים. אני כמה לאוכל ומחסה לעצמי ולסוס שלי. "

האיש הצעיר עמד ודיבר כשבגדיו נוטפים מים. הוא התנודד מעט, והושיט יד כדי להחזיק במשקוף הדלת.

"כנס, כנס אדוני הצעיר!" קראה הזקנה, מלאת חמלה. "היכנס והתחמם על יד האש הנעימה. ברוך בואך. יש לנו רק מזון פשוט ודל, אך הוא יוגש לפניך ברצון וברוחב לב. באשר לסוסך, אני רואה שמסרת אותו לבת שלי; הוא בידיים טובות. "

כששמע זאת, פנה טומודטה לאחוריו בחדות. ממש מאחוריו, באור העמום, עמדה נערה צעירה מאוד כשרסן הסוס על זרועה. בגדיה התנופפו סביב גופה ושערה הארוך הפזור התבדר ברוח. הסמוראי התפלא כיצד הגיעה לשם. באותו רגע, הזקנה משכה אותו אל תוך הבקתה וסגרה את הדלת.  לפני האש ישב בעל הבית הטוב, ושני הזקנים עשו ככל יכולתם למען טומודטה. הם נתנו לו בגדים יבשים, מזגו לו יין אורז חם ומנחם, והכינו לו במהירות ארוחת ערב טובה.

בזמן זה נכנסה הנערה והלכה אל מאחורי מחיצה כדי לסרק את שיערה ולהחליף את בגדיה ואז יצאה לחכות לו. היא לבשה חלוק ביתי של כותנה כחולה. רגליה היו יחפות. שערה לא היה קשור ולא אסוף בשום דרך, אלא גלש לאורך לחייה החלקות, ומשם, ישר וארוך ושחור, עד לברכיה. היא הייתה דקיקה וחיננית. טומודטה העריך שהיא כבת חמש עשרה, וידע היטב שהיא הנערה הנאה ביותר שראה אי פעם.

 היא כרעה באיטיות לצידו כדי למזוג יין לכוסו. היא החזיקה את בקבוק היין בשתי ידיים וכופפה את ראשה. טומודטה הסתובב כדי להביט בה.

כשסיימה למזוג את היין והניחה את הבקבוק, מבטיהם נפגשו, וטומודאטה הסתכל ארוכות בעיניה, שכן הוא שכח לגמרי את אזהרת הדאימיו שלו, האדון של נוטו.

"עלמה," הוא אמר, "מה שמך?"

היא ענתה: "אנשים קוראים לי הערבה הירוקה."

"השם הכי יקר עלי אדמות," הוא אמר ושוב הביט בעיניה. ומכיוון שהוא הביט במשך זמן ארוך כל כך, פניה נעשו אדומים כוורד, מהסנטר ועד למצח, ואף על פי שהיא חייכה עיניה היו מלאות דמעות.

אבוי לי, ולשליחותו של האדון של נוטו!

ואז טומודטה שר  את השיר הקצר הזה:

"עלמה ארוכת שיער, התדעי שעם אור ראשון חייב אני ללכת? האם תרצי אותי במרחקים?  עלמה אכזרית ארוכת שיער, הגידי - עלמה ארוכת שיער, אם יודעת את שעם אור השחר ללכת אני מוכרח, למה, הו למה, מסמיקה את כך?"

והנערה, הערבה הירוקה, ענתה:

"השחר יבוא אם ארצה או לא;  אל תעזוב אותי, לעולם לא. שרוולי יסתיר את סומק פניי.  השחר יבוא אם ארצה או לא;  אל תעזוב אותי, לעולם לא. אדוני, את שרוולי ארים פה..."

"אה, ערבה ירוקה, ערבה ירוקה..." נאנח טומודטה.

באותו לילה הוא שכב לפני האש בשקט, אך בעיניים פקוחות לרווחה, משום שהשינה לא באה אליו, אף שהוא היה עייף מאוד. הוא היה חולה מאהבה לערבה הירוקה. אך, על פי חוקי מעמדו הכובלים אותו בצו של כבוד, היה עליו להימנע מלחשוב על דבר מסוג זה; יותר מכך, השליחות במצוות האדון של נוטו רבצה בכבדות על ליבו, והוא השתוקק לשמור על אמת ונאמנות.

עם הפציע השחר הוא קם. הוא הביט בזקן החביב שהיה המארח שלו והשאיר לידו ארנק מלא זהב בעודו ישן. העלמה ואמה שכבו מאחורי המחיצה.

טומודטה איכף ורתם את סוסו, ויצא לדרכו, רוכב לאיטו דרך ערפל השחר. הסערה כבר חלפה והארץ שקטה ושלווה כגן עדן. הדשא הירוק והעלים נצצו מטיפות הגשם. השמים היו צלולים, והשביל היה בהיר מאוד ומעוטר בפרחי סתיו; אבל טומודטה היה עצוב.

בשעות הבוקר, כאשר אור השמש הציף את קשת האוכף שלו, הוא נאנח בגעגוע, "אה, ערבה ירוקה, ערבה ירוקה"; גם בצהריים פיו לא פסק מלמלמל, "ערבה ירוקה, ערבה ירוקה"; וברדת הדמדומים הוא הוסיף ונאנח, "ערבה ירוקה, ערבה ירוקה..".

  באותו לילה הוא שכב במקדש נידח, והמקום היה כה קדוש שלמרות הכל הוא ישן מחצות הלילה ועד עלות השחר. אז קם, וחשב לרחוץ את גופו בנחל קר שזרם בסמוך, כדי להתרענן לקראת המשך המסע; אבל הוא נעצר על סף המקדש. שכבה שם הערבה הירוקה, שרועה על הקרקע. היא שכבה עם פניה כלפי מטה, כששיערה השחור מוטל סביבה. היא הרימה יד והחזיקה את טומודטה בשרוולו. "אדוני, אדוני," אמרה ונפלה, מתייפחת מרות.

הוא לקח אותה בזרועותיו בלי לומר מילה, ועד מהרה הניח אותה על סוסו לפניו, ויחד הם רכבו במשך כל היום כולו.  הם כמעט ולא שמו לב לדרך בה רכבו, מכיוון שבמשך כל הזמן הם הביטו זה בזה בעיניים. החום והקור לא הטרידו אותם כלל. הם לא הרגישו את השמש ולא את הגשם; הם לא חשבו בכלל על אמת או שקר; גם לא על כיבוד אב, לא על שליחותו של האדון של נוטו, לא על כבוד ולא על נאמנות. הם נשאו בתודעתם רק דבר אחד. אבוי על דרכיה של האהבה!

לבסוף הם הגיעו לעיר לא מוכרת, שם נשארו לזמן מה. טומודטה נשא זהב ותכשיטים בחגורו, כך הם השיגו להם בית הבנוי מעץ לבן, מרוצף מחצלות לבנות מתוקות. בכל אחד מהחדרים האפלוליים ניתן היה לשמוע את קול מפל הגן, בשעה שהסנוניות מדלגות מצד לצד על פני סריג הנייר. כאן הם גרו, כשהם חושבים רק את הדבר האחד. כאן הם ידעו שלוש שנים של ימים מאושרים, ובשביל טומודטה והערבה הירוקה השנים היו כמו זרים של פרחים מתוקים.

יום אחד, בסתיו של השנה השלישית, יצאו שניהם לגן בשעת בין ערביים, כי חפצו לראות את הירח המלא זורח; וכשהסתכלו בו, החלה ערבה ירוקה לרעוד ולהצטמרר.

"יקירתי," אמר טומודטה, "את רועדת ומצטמררת; זה לא פלא, רוח הלילה קרירה. בואי ניכנס. הוא כרך את זרועו סביבה.

ברגע זה היא השמיעה יללה ארוכה ומכמירת לב, זעקה נוראה ומלאת יגון, וכאשר השמיעה את הזעקה נפלה ושמטה את ראשה על חזהו של אהובה.

"טומודטה", היא לחשה, "תגיד תפילה בשבילי; אני מתה."

"אה, אל תגידי כך, מתוקה שלי, מתוקה שלי! את רק עייפה; את מתעלפת. "

הוא נשא אותה לצד הנחל, שם צמחו האיריסים כמו חרבות, ועלי הלוטוס כמו מגנים, ורחץ את מצחה במים. הוא אמר: "מה לך, יקירתי? התאוששי ותחיי."

"העץ," היא נאנחה, "העץ... הם כרתו את העץ שלי. זכור את הערבה הירוקה. "

בדברים אלו היא נשמטה, כפי שהיה נדמה, מזרועותיו לרגליו; והוא, שהתכופף מיד אל הקרקע, מצא רק בגדי משי בצבעים בהירים, חמים ומתוקים, וסנדלי קש עם רצועות ארגמן.

שנים לאחר מכן, כאשר טומודטה היה איש קדוש, הוא נדד ממקדש למקדש על רגליו המיוסרות, ורכש מעלות רבות. פעם אחת, עם רדת הלילה, הוא מצא את עצמו על גבעה מבודדת. בצידו הימני ראה גבעה קטנה ועליה חורבות עצובות של בקתת סכך עלובה. הדלת התנודדה הלוך ושוב, הבריח היה שבור והצירים חרקו. לפני הבקתה ניצבו שלושה גדמי עצי ערבה ישנים שכבר מזמן נכרתו. טומודטה עמד במשך זמן רב שקט ודומם. ואז שר לעצמו ברכות:

"עלמה ארוכת שיער, התדעי שעם אור ראשון חייב אני ללכת? האם תרצי אותי במרחקים?  עלמה אכזרית ארוכת שיער, הגידי - עלמה ארוכת שיער, אם יודעת את שעם אור השחר ללכת אני מוכרח, למה, הו למה, מסמיקה את כך?"

"אה, שיר מטופש! האלים, סלחו לי... . צריך הייתי לדקלם את הסוטרה הקדושה למתים", אמר טומודטה.

                                                                 The End